כאמור, קיימות מעט תביעות פיצוי על תקיפה מינית, אונס, הטרדה או פדופיליה.
משיחות שאני מקיימת לאורך השנים עם נשים הבאות להתייעץ עמי עולה הסיבה הראשונה: סטיגמה חברתית ותרבותית: לקיחת כסף מהמטריד מקבילה ל"זנות". אפילו בסיטואציה כזו. אחת העדויות לכך היא השימוש בביטוי "דמי שתיקה" להסכמים שחתמו נפגעות עם מטרידים. זה ביטוי שנשמע בתקשורת למשל בפרשיות של ראשי הערים של אשקלון (איתמר שמעוני) וגוש עציון ובפרשת ההטרדה המינית בבנק הפועלים. ביטוי זה מייצג תחושה המושרשת אצל חלקנו. שזה לא בסדר. רבים אפילו מבקרים בגלוי את ההסכמים הללו, בין אם נחתמו במסגרת משא ומתן בין צדדים לפני ההליך המשפטי עצמו ובין אם כתוצאה מתביעות בבתי משפט.
הסיבה השנייה מוכרת לבעלי המקצוע העוסקים בטיפול במתלוננות היא תחושת הבושה והאשמה לדרישת פיצוי על פגיעה מינית. תחושה שמעכבת או מונעת בפני עצמה אפילו את התלונות, לא כל שכן מהלכים משפטיים. פסיכולוגים מסבירים אותה בין השאר בחוסר היכולת להתמודד עם עולם שבו ניתן לפגוע באדם אחר ללא סיבה מהותית.
הסיבה השלישית היא התחושה שסיכויי ההצלחה של המהלך נמוכים.
הרביעית היא שעל המתלוננת לעבור בדרך שורה ארוכה של אתגרים. לא פעם חקירות קשות לעתים "טכניות" . תהליך שגורם למתלוננות לחוות מחדש את האירועים עד כדי תחושה של "אונס נוסף".
אם כל אלה אינם מספיקים, סוגרת את הרשימה סדרה של סיבות טכניות לוגיסטיות כלכליות. קושי טכני נוסף הוא העובדה, כי מקור הפיצוי גם הוא לא ברור. המטריד הוא אדם פרטי ואין חברת ביטוח המבטחת את המקרים, מה שמקשה על הגבייה והמימוש של פסק הדין.
ההתעקשות של משרדנו בעשרות רבות של תביעות אזרחיות והצלחות בפיצוי על פגיעה מינית, בהיותנו לצד נפגעות תקיפה מינית, אונס, פדופיליה ומקרים נוספים, הוכיחו לנו כי המצב משתנה בשנים האחרונות לטובה.
חיפוש מקור הפיצוי הכספי:
אנו מצרפים לתביעה בקשות לעיקולים זמניים, כדי "לתפוס נכסים" ולמנוע הברחתם על ידי המטריד.
זאת לצד צירוף המעביד כנתבע לתביעה, בשל רשלנותו משום שלא מנע ההטרדה ו/או לא סיפק למתלוננת מקום עבודה בטוח ו/או לא עמד בחובותיו בדין. לאורך השנים וגם בימים אלה אנו שותפים לתביעות של רשויות מקומיות, מוסדות, מפעלים וחברות.
שינוי חיובי באוירה הציבורית:
השינוי שחל באוירה הציבורית בכל הקשור לפגיעות מיניות שבסיסו סירוב לטאטא מתחת לשטיח פגיעות מיניות ותמיכה בנפגעות גם כשהן מתלוננות נגד אישי ציבור או עסקים בכירים, מזמין לפיכך את השלב הבא באבולוציית הטיפול בנושא זה והוא לערוך מהפיכה גם בתביעות האזרחיות. מהפיכה שניצניה כבר נראים.
חשוב להביא למודעות כי כיום יש לנשים אור בקצה מנהרת ההליך המשפטי. נשים שהתעקשו לקדם הליכים אזרחיים מול מטרידים ופוגעים, גם אם ארוכים, מצליחות יותר בבתי המשפט ובתי המשפט אף פוסקים סכומים משמעותיים.
כדי להמשיך את המהפכה, אנו חותרים לשפר את המצב במספר תיקונים חשובים נוספים כמו שינוי רף ההוכחה, הגדלת תקופת ההתיישנות, שעומדת כיום על 7 שנים, זאת בדיוק בשל כל האמור לעיל, ומשום שנשים אשר חוו פגיעה ו/או הטרדה מינית מתקשות לחשוף את המקרה, מדחיקות את האירועים, ובמרבית המקרים לוקח להן שנים רבות לעשות את הצעד האמיץ ולהגיש תלונה ו/או תביעה נגד המטריד, אם בכלל.
אבל בשורה התחתונה חשוב להבין: מיצוי הפן הכספי לנפגעות חייב להפוך למרכיב לגיטימי במיצוי הדין עם האשמים. ניתן אולי ללמוד מן הדוגמא של נפגעי הטרור, שבעבר התביישו לפעול לקבלת פיצוי או ממון אשר נדמה היה כאילו "ממסחר" או "עושה קופה" על השכול והכאב, אך היום, ברור לכל, כי אלו תביעות לגיטימיות וחשובות.
לסיום נדגיש ונזכיר, כי בהליך נזיקי אותו מנהלת הנפגעת מול המטריד, הנפגעת היא שמנווטת את ההליך (זאת בניגוד להליך פלילי המנוהל על ידי המדינה והמשטרה, אשר פעמים רבות בוחרות שלא להמשיך לחקור ו/או שלא להגיש כתב אישום נגד המטריד ולפעמים שלא בצדק), הכח והבחירה בידיים שלה, והתחושה של הניצחון בתום ההליך, הוא מעין תרפיה לנפש של הנפגעת, שלעיתים אין לו תחליף.
כפי שעודדנו נשים לא לחשוש מלהתלונן, כפי שהתבסס חוק למניעת הטרדה מינית , הבה ניפטר אפוא מהמונח "דמי שתיקה" ונעודד נשים לפעול גם לקבלת פיצוי כספי שיהפוך את חייהן למעט יותר אפשריים.
עו"ד ענת קאופמן (כהן) ושות' הינו משרד עורכי דין מומחה ובעל ניסיון רב שנים בליווי משפטי וניהול הליכים אל מול חברות הביטוח ועורכי דינם
זקוקים לעורך דין ל
פגיעה מינית? – תן לנו להילחם למענך !
