אלמנתו פנתה לביטוח לאומי בדרישה שיכירו במוות כתאונת עבודה, שכן דום הלב היה תוצאה ישירה של הסיבוכים ותופעות הלוואי המלוות בקטיעת רגל. האלמנה אף טענה כי ביום מותו, התלונן המנוח על כאבים עזים וכתוצאה מהכאב והעומס על הגוף, חדל ליבו מלתפקד.המוסד לביטוח לאומי דחה את בקשת האלמנה וזו פנתה, באמצעות עו"ד ענת קאופמן, לבית הדין האזורי לעבודה שדחה אף הוא את התביעה. אולם האלמנה ועו"ד קאופמן לא ויתרו והגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה וזה פסק לטובתם.
בית הדין הארצי קיבל את טענת האלמנה והחזיר את התיק לדיון בבית הדין הארצי לעבודה, שם נפסק כי התקרית אכן הייתה פועל יוצא של תאונת העובד.
הפעם היה זה המוסד לביטוח לאומי מי שהגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אולם בית הדין הציע לביטוח לאומי לחזור בו מערעורו לפני שתינתן פסיקה נוספת בעניין. המוסד לביטוח לאומי אכן חזר בו מהערעור וכעת מוגדר המוות כתאונת עבודה.
בעקבות ההחלטה, שאריו של המנוח יהיו זכאים לקצבת תלויים מטעם הביטוח לאומי, רטרואקטיבית מיום מותו לפני 9 שנים.