ש"ל הוא נכה בשיעור של 91 אחוזים, כתוצאה מפגיעות במערכת העצבים בגופו בהיותו חולה במחלת הסוכרת. בשנת 2016, הגיש בקשה לתו נכה אך בקשתו נדחתה. מכתב הדחייה היה בן שורה אחת בלבד, ללא נימוק מפורט. גם לאחר שביקש לערער, הליך הערעור היה קצר, והתשובה שקיבל הייתה שלילית במשפט קצר "פולינאורופיה ללא מגבלת בהליכה"
צפו בכתבה (לחצו על השורה) של יונה לייבזון בחדשות ערוץ 2 על מקרים נוספים של תו חניה לנכה וראיון עם עו"ד קאופמן בנושא
לא ברור אם מי שהשיב בשלילה התחשב בכלל בעובדה שמומחה גריאטריה קבע שהסכרת שלו חמורה ופוגעת בעצבי גופו. שהוא טופל הן במרפאת תל השומר בשיקום אורתופדי, שנקבע שלא מומלץ לו ללכת מעל 50 מטר ברציפות מפני שזה יחמיר את פגיעתו ושהוא אושפז בבית חולים תל השומר בגלל כיבים ברגליו. אפילו העובדה שהביטוח הלאומי קבע לו 91 אחוזים.
"כשחקרנו את הנושא לעומק" אומרת עו"ד ענת קאופמן "התברר לתדהמתנו שיש כאן בעיה גורפת המקישה על מאות אלפים בישראל. ההחלטה אם להעניק לאדם תו נכה או לא היא בכלל בידי חברה פרטית, ושהזכויות של הנכה, פשוט לא מתקיימות כפי שצריכות להתקיים בשירות ציבורי כל כך חשוב"
רשמית, מי שמעניק את תו החניה לנכה בישראל היא רשות הרישוי במסגרת היחידה לטיפול במוגבלי ניידות, אבל בפועל החברה שקובעת אם הנכה זכאי או לא היא חברת פמי פרימיום, שמוכרת לכם אולי מתיקוני צנרת או מוקדים רפואיים. חברה פרטית לחלוטין, שזכתה במכרז. כתוצאה מכך, אין שום פיקוח על תהליך האישור שמתנהל, שאמור להתנהל בשקיפות. הנכה אינו יודע האם בכלל התקיימה ועדה רפואית בענינו ומי הם הרופאים שבדקו את הנושא, הוא אינו מופיע בפני שום פורום מקצועי וגם כאשר הוא מקבל את תשובתו מדובר בתשובה לקונית וקצרה שרק קובעת האם הוא עומד בתנאים או לא ללא שום פירוט. "יש בישראל כל כך הרבה נכים, זהו תהליך אישור רגיש שהופקד בידי הרשויות הציבוריות ולא לחינם. אנחנו מצפים שתהליכים כאלו יעשו על ידי אנשים נטולי אינטרסים הפועלים משיקולים מקצועיים ולא חוסכים עלינו. תהליך שצריך לפעול בו בקפדנות ותוך שקיפות ציבורית מלאה וזה פשוט לא קורה. יש כמה פקידים בחברה פרטית שמחליטים על החלטה שמשפיעה באופן דרמטי על החיים של הנכה" אומרת קאופמן.
גרוע מזה, אם בקשתו נדחתה , מתור לו להגיש בקשה נוספת רק לאחר שנה. בביטוח הלאומי למשל, ניתן להגיש בקשה בכל חצי שנה. ולבסוף, היכולת של הנכה לערער על החלטת חברת פמי פרימיום היא מוגבלת, מסורבלת ובלתי נגישה לחלוטין.
"ברשויות ציבוריות, צריך על פי החוק יכולת ערעור של גורם אחר, בלתי תלוי ככל שניתן, בצורה נגישה והגיונית. אם הערעור נדחה – צריך לפרט ולנמק מדוע ואי אפשר לעשות זאת באופן שרירותי. אי אפשר לשלול את בקשתך בלי להסביר לך בדיוק מדוע נפסלת או לחילופין מדוע התקבל הערעור שלך. במקרה של תו הנכה וחברת פמי פרימיום, אתה יכול לערער פעם אחת בלבד באותו אופן והתשובה היא שוב קצרה ובלתי מנומקת בלי יכולת ערעור.
אם בכל זאת, ברצונך להתעקש, תוכל לעתור עתירה מנהלית שהיא הליך הרבה פחות ידידותי ונגיש. התוצאה היא שבפועל – רשות הרישוי שאחראית על פמי, לא עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת, ההליך נעשה ללא שקיפות ומבלי שמגיש הבקשה נבדק ע"י רופאים כלל. בהליך הזה לא ברור בכלל אם יש ועדות רפואיות ואף אחד אינו מזמן את הנכה לשיחה מקצועית. בעוד שבכל רשות אחרת, למשל הביטוח הלאומי, יש הליך הרבה יותר נגיש וידידותי שבו הרבה יותר ברור מדוע אפשר לקבל את הערעור או לא. יש גוף שופט אחר, שאינו קשור לגוף המחליט, יש הליכים פתוחים ויש נימוקים ברורים ומפורטים מדוע הערעור מתקבל או לא ואז ניתן להחליט מה נדרש לעשות הלאה".
